מה זה טו באב?
תוכן עניינים
חודש אב מהווה חודש חמור עבור בני ישראל, כמו שמצוין בהלכה – משכנס אב ממעטין בשמחה.
החל בראש חודש אב, ראשית ביצוע של מנהגי אבלות וכל מיני עינויים, שהולכים וכן מתעצמים מדי יום שאחר כך – יום אשר בו דלק בית מקדש ההרוס.
עבר לו שבוע ימים וכבר בא מה זה טו באב, אותו יום אשר אותו מאפיינים חכמינו זיכרונם לברכה בביטויים הבאים – לא היו ימים טובים לישראל כחמישה עשר באב וכיום כיפור.
מה זה טו באב ?
מדוע הוא יום כה מאושר?
ומה היחס בינו לבין יום כיפור?
מה זה טו באב – ביום אשר בו פסקו מתי מדבר
בתום יציאת מצריים, משה שלח מרגלים לחפש את הארץ. כאשר חזרו מרגלים אלו – ביום תשעה באב – עשרה מהם אפיינו את אשר בו חזו באופן כה נגטיב, עד שבני ישראל התחרטו על כי יצאו בכלל ממצרים.
חששו לחדור לארץ, הם אינם זכרו את כל המופתים הגלויים אשר ליוו אותם עד עכשיו ולא האמינו בהבטחה של השם יתברך כי ינחיל להם את הארץ.
כריאקציה, גזר עליהם האל להיוותר במדבר כארבעים שנים, עד שימות כל אותו דור שיצא עם משה ממצרים וכה התרחש.
כל שנה הכריז משה שהגיע ערב ט”ו באב.
בני דורו כרו עבורם קברים, חדרו לתוכם והתכוונות ללכת מהעולם הזה.
מדי שנה נשארו כחמישה עשר בני אדם בתוך הקבר שלהם.
בשנת ארבעים, כרו לעצמם כחמישה עשר אלף הנותרים קברים וחיכו להיפטר מהעולם, אבל השכם בבוקר הם הקיצו כולם בריאים ושלמים.
הם השתוממו, אך הניחו כי סביר להניח ששגו בתחשיב ימים ובשל כך שבו לקבר שלהם גם למחרת וחוזר חלילה.
עד לט”ו באב, אשר בו זרח ירח שלם והצביע שכם תשעה באב הגיע ועבר והם נשארו בחיים.
כה מאפיין ט”ו באב את היום בו מחל הקדוש ברוך הוא לעם ישראל בעבור החטא של המרגלים.
באופן זהה מצביע יום כיפור על היום אשר בו סלח האל לבני ישראל על עוון העגל – היום אשר בו ירד משה מההר עם הלוחות הנוספים.
שני חגים מאפיינים יום של סליחה ושל גיבוש מחודש של עם ישראל עם בורא עולם.
מה זה טו באב – יום שנשארו בו השבטים והורשה שבט בנימין –
בימי משה, הגיעו אליו בנות צלו פחד, אשר האבא שלהן לא השאיר אחריו בן יורש ודרש לרשת את הנחלה שלו.
לבנות הוענקו הנחלה של אבא שלהם, אבל לא הותר בידן להינשא לבני אדם אשר אינו מבני השבט שלהן, על מנת שהנחלה לא תיגרר לכדי שבט שונה.
כל נקבע שהן לא רשאיות לרשת את אבא שלהן לבוא בקשר של נישואין עם בני שבט שונה.
בחלוף השנים, בשל מצב של פילגש בגבעה, נשבעו כי אז בני ישראל פן להשיא את הבנות שלהם לשבט בנימין.
שני איסורים הללו גרמו ליגון לעם ישראל, האחד סיכן שבט מלא והשני, גם ליגון של הבנות שסויגו בבחירת בן זוג שלהן.
חכמי ישראל בדקו היטב את האיסורים, והבינו שאיסור נישואיהן של יורשות לבן שבט אחר, חל אך ורק על דור כובשי הארץ, שבו אסור היה להעביר קרקעות משבט לשבט.
ובדומה, קבעו שהשבועה שלא להשיא את הבנות לבני שבט בנימין חלה רק על הדור שנשבע אותה, ולא על צאצאיו.
