בשלב של אחרי זה הוענקה בידם עוד מטלה – להבחין זה בעיני זה בחשאי במהלך ארבע דקות שהינן קבועות.

הממצאים של המחקר מצאו, כי יש קרבה יותר רבה בין בני זוג לאחר האינטראקציה הפרטית, אל מול קבוצת הניסוי בה דיברו בשיחה של חולין, אך מה שיותר מעניין הוא שכעבר חצי שנה מביצוע מחקר זה, זוג אחד כבר נישא, נדרש להם שיעור ממוצע בן כארבעים וחמש דקות של אינטראקציה במעבדה על מנת שיתאהבו האחד בשניה.

על הדרך, הם זימנו את כל החוקרים אל חגיגת יום הנישואין שלהם.

חיזוק לממצא זה בא בדמות לכתיבה יצירתית מתוך אוניברסיטת בריטיש קולומביה אשר בקנדה, מנדי לן קרטון, אשר ביצעה החלטה להשתדך לבצע את המחקר של ארון במהלך חייה האישים.

במאמר אשר אותו כתבה למען הניו יורק טיימס היא מציינת את הוואריציה שלה הודות אותו מחקר. בפגישה התחלתית עם קולגה מן האוניברסיטה, שוחחו השניים על מצב של שאלות על אהבה, קרטון אשר נזכרה במחקר בן שלושים ושש שאלות על אהבה, הציעה לבחון את התיאוריה הזאת בעת ממשית.

אזי הם פתחו את המערכת של שאלות על אהבה בטלפון הסלולרי והחלו להשיב עליהן, כל אחד בתור שלו.

בגמר הפגישה, מצאו את עצמם ניצבים על גבי גשר מחוץ למקום של מסעדה ומבחינים האחד בעיני השניה במהלל קבוע בן ארבע דקות.

ההתקיימות של העת הזאת היוותה לא רק הבחנה ממשית באדם כל שהוא, כי אם הבחנה ממשית וריאלית בו.

היא מדברת על קיומו של בילוי תמציתי אבל חשוב ביותר, לאחר שהיא גרמה לתובנה זו לצוף, היא באה אל אזור בלתי צפוי, היא הרגישה אמיצה והייתה שרויה בסיטואציה של פליאה.